שפת האיומים
- רות דפני
- Apr 15, 2016
- 1 min read

כמה פעמים ביום אנחנו מאיימים על הילדים שלנו?
שתכף אנחנו הולכים הביתה, שאין היום טלויזיה, שישכח מהמשהו המתוק או שתחכה עד שאבא יחזור הביתה..
כאשר השפה בבית היא שפת האיומים התקשורת נפגעת.
קודם כל אין הרבה כבוד אחד לשני כשאני מאיימת על הילד/ה ודבר שני זה מלמד אותם משהו על עקביות (או יותר נכון העדר עקביות). רוב הפעמים אנחנו, הרי, לא באמת מוציאים את האיום לפועל והוא נובע אצלנו מחוסר אונים, מתחושה של היעדר שליטה ("כמה פעמים אפשר לבקש את אותו הדבר??")
אז מה עושים? דבר ראשון מודעות. אני מציעה פשוט להתבונן בעצמנו במשך כמה ימים ולראות כמה פעמים אנחנו מאיימים, על אילו סיבות? האם אנחנו גם מענישים? איך הילדים מגיבים לאיום? האם גם הם מאיימים על החברים שלהם?
דבר שני להתחיל להפחית. לבחור על מה להתעקש ומה לא כזה חשוב.
ושלישי.. להחליף את השפה לכזו המכבדת את הילד/ה רואה בו/ה שותף ולא אויב.
זה קשה. אני יודעת. איזה מזל שהילדים שלנו כ"כ גמישים
וכמו שאדלר אמר: "הכל יכול להיות גם אחרת".
Comentarios