Search

עצבים אחה"צ- למה דווקא בבית ואיך עוזרים לזה להיפסק!

רות דפני
Dec 8, 2016
3 min read

עוד לא נכנסנו לאוטו, במרחק של אולי דקה מביה"ס והיא אמרה משהו, או שנגעה בו, או שלא עשתה כלום.. והנה פתאום הוא צורח. מה זה צורח? עד לב השמיים, כמו תינוק בן שנה (והוא כבר בכיתה א')- ואני? מנסה להתעלם מהפדיחה שקורמת עור וגידים- מהמבטים הספק אמפתיים, ספק שיפוטיים, של ההורים האחרים. ולי כרגע יש רק משימה אחת- להפסיק את זה תיכף ומיד! "מה קרה?, מה כבר קרה? למה אתה צורח? אולי תכנס קודם לאוטו? חלאס כבר נו... מה? היא נגעה בך? אז מה? בשביל זה לצרוח? באמת ממי אתה מתנהג נורא!" וככה, אחרי נצח נצחים (או אולי 2 דקות אני לא בטוחה), הם נכנסו (הוכנסו?) לאוטו, הבכי נרגע ונסענו הביתה. ויום אחרי זה.. אותו האוטו ואותה הסצנה. הפעם הוא נגע בה, או אמר, או לא עשה כלום, והיא? אתם כבר מנחשים את ההמשך. **** יש לי זיכרון מילדותי. אמא שלי באה לאסוף אותי מהגן ואני מרימה את עיני, רואה אותה ופתאום פורצת בבכי מטורף- "בכי סוכר" קוראים לזה במשפחה שלי, כי הוא מלווה בקוצר נשימה ומרגיעים אותו עם כפית סוכר (טוב, אז לא היתה מודעות מי יודע מה).. ואמא שלי פורשת את זרועותיה ושואלת בבהלה: "מה קרה?, למה בכי סוכר?" ואני.. לא יודעת. למה? כי אולי לקחו לי משחק שרציתי או כי לא שיחקו איתי או שאולי התביישתי לבקש ללכת לשירותים, או שהרגשתי לבד בתוך ההמולה, או שקיבלתי מכה (לא כזו שמכאיבה, רק מעליבה), או ש... אני רק יודעת שהרגש הזה- העצוב, הכואב, המובס והעייף- פתאום השתחרר לי, והכל התערפל והסתחרר כשראיתי סופסוף את אמא שלי, את הידיים המושטות, את הלב המכיל. כי שם. אצלה, מותר לי. ****

מהבוקר שהם פותחים את העיניים (מהצעקות שלנו): "נו, כבר! אנחנו מאחרים!" ועד הרגע שאנו אוספים אותם מהגן או מביה"ס (ובדר"כ אחרי משמרת מלאה של 8 שעות)- הם מנוהלים. מנוהלים על ידינו, על ידי המחנכים, על ידי הצורך שלהם להתקבל, על ידי המשימות שהם צריכים לעשות. ככה זה כל יום במשך שמונה שעות (לפחות). הם עייפים ומותשים ודואגים וכועסים וכן.. גם מתפרצים. אז איך נוכל לעזור להם אחה"צ, איך נוריד את גובה הלהבות ואיך נחזיר את השלווה? הנה כמה עצות מצויינות (מניסיון!) :)

קודם כל פאוזה- לא חייבים להגיב, לא חייבים לשאול מה קרה או איך היה. תנו להם רגע בשקט. חיבוק טוב ויאללה הביתה. שבו באוטו ושמרו על שקט, אולי אפילו לחכות שהם ידברו ראשונים? מה דעתכם? לאט לאט הם ירגעו (יכול להיות שיקח להם כמה ימים להפנים את השינוי). גם בבית, השתיקו רגע את רעשי הרקע- כבו את הטלויזיה, את הרדיו ותנו לשקט שהם כה זקוקים לו לחלחל.
סעו הביתה- אולי העיצה המורכבת מכולן ליישם (לפחות בהתחלה, כשלא רגילים). כי הם זקוקים לבית. גם אם הם מבקשים ללכת לחברים. הם צריכים רגע מנוחה לפני המשך היום. אם המחשבה שעולה לכם בראש היא: "אבל בבית זה נורא! חייבים להעסיק אותם אחרת נשתגע"- לכם אני ממליצה אפילו יותר להקפיד על כך. נכון, בהתחלה לא יהיה פשוט, תצטרכו לחשוב על דרכים יצירתיות להעביר את הזמן (וללמד אותם להעסיק את עצמם). אבל אחרי שבוע-שבועיים תכנסו לשגרה החדשה וכמות ההתפרצויות תרד. תתחילו בקטן (לא כל יום), אולי תגלו את ילדיכם מחדש.
10 דקות- נכנסתם? נרגעתם? עכשיו גשו לילדים, רדו לגובה העינים ותגידו: "עכשיו יש לי 10 דקות להיות לגמרי שלכם- מה אתם רוצים לעשות? פאזל? להתכרבל בספה?" הרעיון הוא להכניס לשגרה רגע של "ביחד" נטול עשייה (וזה כמובן יכול להיות יותר מ-10 דקות). בזמן הזה בלי להציץ בפייסבוק, רק להיות איתם באהבה.
התעניינו- התאפקתם עד עכשיו? כל הכבוד! עכשיו אפשר לשאול: "באיזה משחק שיחקת היום?", "למדתם משהו על חנוכה?" ושתפו אותם גם ביום שהיה לכם. במקום לשאול "איך היה"- שאלו באופן מפורט.
גבולות- צועקים עליכם? מרביצים? מגזימים? המסר כאן הוא ברור- "אני לא מוכנה להשאר במקום שצועקים עלי"- נגשים בשקט ובאופן בוטח ואומרים: "אני הולכת לסדר את החדר, כשתרגע תקרא לי ונשחק יחד". עקביות ונחישות כמו תמיד בעיייני גבולות הם הכרחיים.

הילדים שלנו לא כ"כ שונים מאיתנו, גם הם זקוקים לרגע שקט, להכלה, למילה טובה. בהצלחה וספרו איך היה שלכם, רות נ.ב. אתם רוצים להיזכר בדרכים מועילות ליישום גבולות (בלי מלחמות)? בואו לדייט איתי על הבר :) בתאריך 20/12 אני מרצה על הבר הרישום בלינק הזה: